היום נתקלתי בפוסט שדי טלטל אותי
אבא כתב : ביתי בת ה 15 הודיעה לי שהיא מביאה את החבר שלה לישון בבית איך אני אמור לפעול ?"
והתגובות היו מתלהמות דור מזויין, שלא תעיז לתת לה, אני הייתי שוברת לה את העצמות ושולחת למחלקה סגורה ועוד ועוד...
למה טלטל אותי ?
כי הילדים שלנו הם השיקוף שלנו והמראה למה שאנו נתנו להם בחיים.
אין דבר כזה דור מזויין בואו נלך טיפה אחורה.
אנו חיים בתקופה מאוד חומרנית הכל מנוהל על ידי הכסף, הורים עובדים שעות ארוכות, והילדים, הילדים נמצאים בבית לבד, הם חוזרים אחרי יום עבודה מתיש והבית מבולגן מה שגורר כעסים, התנגשויות, צעקות. הילד שהיה עד כה בבית צמא לתשומת לב, לאהבה מההורים, צמא לשתף אותם, לדבר איתם, אך כשמטח הצעקות מופיע מה באמת קורה ? הילד נסגר בתוך עצמו, קרוב לודאי שהולך לחדר וכאן נגמר. והנה נוצר פער בין ההורה לילד והפער הזה הופך לגיא בין שני הרים.
לא בכדי שמעתי כל כך הרבה פעמים מילדים ומבני נוער "עזבי עם ההורים שלי אי אפשר לדבר"
אם ילד מרגיש שאי אפשר לדבר עם ההורה שלו אז יש כאן בעיית תקשורת עצומה ויש כאן פערים אדירים שיכולים להצמיח שתי אופציות:
1. לעצור עכשיו ברגע הזה ולגשר עעל הפערים ולשנות את הגישה.
2. שנאבד את הילדים שלנו אט אט.
לצערי אופציה שניה קורית לעיתים קרובות יותר.
לפני כשנה היתה לי שיחה עם פקיד בממסד ממשלתי, כששמע על עיסוקי נכנסנו לשיחת עומק, הוא סיפר לי שעובדות במשרד מעדיפות להשאר שעות נוספות על פני ללכת הביתה ולהיות עם הילדים. כששמעתי את זה הבנתי בצורה חמורה יותר עד כמה הפערים הם גדולים.
בואו נסביר משהו.
הילדים שלנו הם יצור אנושי שזקוק לאהבה, כשהאהבה הזו לא מגיעה מהבית הם יחפשו אותה בחוץ. זה יבוא לידי ביטוי בהתחלה מהורים של ילד אחר, אח"כ בין חברים ובסוף מבני המין השני.
התת מודע שלנו מתרגם מיניות לאהבה כלומר, כשיש חוסר באהבה, בני נוער בגילאים די צעירים ימצאו את עצמם במיטה לא רק מתוך סקרנות אלא מתוך צורך בסיסי שבתת מודע שלהם להתמלא באהבה.
נכון הם לא יתמלאו באהבה לרב כי אותה חווייה מינית לא באמת תעניק אהבה (אלא אם כן תגיע מתוך קשר זוגי שמחבר אהבה מלכתחילה), ואז תגיע אכזבה אותה אכזבה שהם חווים מול ההורים שלא מעניקים להם אהבה וכך ימשיכו במרוץ ובחיפוש הזה אחרי אהבה דרך מיניות.
הורים יקרים אני פונה אליכם, אפשר גם אחרת.
תהיו שם בשביל הילדים שלכם הם זקוקים לכם וכשאין להם מענה מכם הם יחפשו מענה בחוץ והמענה הזה לרב יהיה שלילי.
נחזור לסיפור בתחילת המאמר
ילדה בת 15 שאומרת משפט כזה להוריה זה WAKE UP CALL
זה אומר שהגיע הזמן לשבת לדבר איתה.
לפני הכל להסביר לה שתהיה קשובה לעצמה ולגופה ולמה שמרגיש לה נכון שתעשה דברים מתוך חיבור לעצמה ולא מתוך ריצוי אם היא מרגישה לא מוכנה שלא תעשה שום דב שתעמוד על שלה.
דבר נוסף להגיד לה לא, לא אומר שהיא לא תעשה שום דבר זה אומר שאנחנו לא נדע שהיא תעשה לא עדיף שמה שלא יהיה יקרה בביתה במקום המוכר והבטוח שלה ואם יקרה משהו שלילי תוכל לבוא לדבר איתנו ?
שנשאיר לה את הדלת הזו פתוחה לשיחה פתוחה איתנו שתרגיש מספיק קרובה אלינו כשדי שתוכל להתייעץ?
כן הבחירות בידיים שלכם אך זכרו זהו מדרון חלקלק בין להשאר בפתיחות עם הילד שלנו לבין לאבד אותו במדרון החלקלק הזה.
שיחה בנוגע למיניות תהיה כבר בפוסט אחר.
באהבה ♥
לי-אור ♥♥
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה